המסכים הפכו לחלק מהחיים של כולנו. 

הם כאן כדי להישאר ולפעמים נדמה שהם שולטים בילדים שלנו.

אבל האמת היא שמה שקובע זה לא רק המסך עצמו, 

אלא איך אנחנו מתנהלים מול הילדים בנושא הזה.

אם יש לכם ילדים צעירים בגילאי 0-6 חשוב להבין שהמח מאוד סופג בשנים האלה, המסכים מאוד משפיעים על המח, ולכן יותר קשה להם להתנתק ממנו. כל עוד יש לכם את השליטה על זה ואתם יכולים להפחית שעות מסך, זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עבורם. אבל, במציאות שלנו הרבה פעמים המסך עוזר לנו כהורים, לכן מה שחשוב זה לשים לב לתכנים שהילד צופה, וכן לשים לב שהמסך הוא לא רק מה שמרגיע את הילד. כי יש ילדים שיכולים כל אחה״צ להיות במסך מבלי שנשים לב. גם אם זה קורה פה ושם לשים לב שזו לא מגמה.

ככל שילד מתבגר, השיח איתו משתנה, הוא גם יותר מבין ומתעקש על מה שחשוב לו, ומגיל מסויים הוא כבר מקבל טלפון נייד שצמוד אליו ולנו יש פחות שליטה. לכן מומלץ לדחות כמה שיותר את הרגע שלילד יש טלפון נייד.

אז מה לא עובד לנו עם הילדים – ואפילו יכול להזיק…

מרוב הקושי והרצון שלנו שהילדים יתנתקו מהמסכים

אנחנו לעיתים נוטים לפתרונות מהירים 

שנראים הגיוניים, אבל בפועל יכולים להחריף את הבעיה.

למשל,

• להשתמש במסכים כעונש או פרס להתנהגות טובה או פחות –  אלו דברים שיוצרים יוצרים אישיו סביב המסך ורצון גדול יותר להיות במסכים.  באופן כללי עדיף להמנע מעונשים, כי השיטה הזו אמנם מוכרת לנו מפעם אבל היום אנחנו יודעים את הנזק שזה עושה גם ברמה הרגשית וגם ברמת הקשר שלנו עם הילדים. 

• איומים וצעקות סביב כיבוי המסך- זה יוצר מאבקי כוח. וגם תחושה שאנחנו ההורים ממש נגד משהו שהילד שלנו מאוד אוהב. גם אם אנחנו מגיעים מכוונה טובה.

• טבלאות- באופן כללי שימוש בטבלאות היא שיטה מאוד טכנית ולא מחזיקה לטווח הארוך, ולרוב לא מותאמת למציאות כשיש שינויים וגמישות. אנחנו רוצים שהילד ירצה להקשיב ויבין עם הזמן ולא ממקום כי ככה החלטנו.

• לדבר על זה הנושא של המסכים כל הזמן – שיחות שהן אמנם הגיוניות אבל מרגישות כמו ביקורת, וגם לא פונות ללב של הילד אלא יותר לשכל שלו. וגם אנחנו יודעים הרבה דברים שהם לא טובים לנו ועדיין ממשיכים לעשות אותם. אנחנו רוצים ליצור יותר מוטיבציה פנימית, וגם הבנה שאנחנו לטובת הילד ולא נגדו.

• לדבר רק בשפה שלילית על המסכים – כמה שזה שטויות וגרוע. נכון שיש תכנים שאפשר להגיד עליהם שטויות, אבל חשוב לדעת איך להגיד את זה לילדים. כמובן בהתאם לגיל שלהם.

מה כן עובד יותר טוב עם ילדים?

יש המון כלים שאנחנו אוהבים בגישת הרוגע הפנימי, גישה שפותחה מתוך ניסיון עם אלפי ילדים ומאות שעות של תצפיות על ילדים ומחקרים.

בעיקר מה אנחנו רוצים לשים את הפוקוס עם ילדים על 

שיח שהוא חיובי

 כדי ליצור שיתוף פעולה מתוך רצון שיחזיק לטווח ארוך יותר. 

דבר ראשון והכי חשוב! 

זה המסר שאני רוצה להעביר.

כשהמסר שלנו הוא לא "אני מגביל אותך"
 אלא "אני שומר עליך ואוהב אותך" 

הכול משתנה.

מה אפשר לעשות בפועל?

אם הילד ממש לא מקשיב לכם בנושא המסך ומתקשה להתנתק ממנו יכול להיות שיש כבר אישיו סביב הנושא לכן כדאי בשבוע הקרוב ליצור יותר חיבור ושיח חיובי- תשבו ליד הילד כשהוא צופה במסך, תתעניינו, תצחקו, תשאלו. תבינו מה הוא רואה ומה מעניין אותו. אם יש תכנים פחות טובים אתם יכולים לתווך לו בצורה מלמדת כדי שבאמת יבין מה לא בסדר בזה, ולא ביקורתית כמו ״מזה השטויות האלה…״ 
החיבור הזה סביב המסך גורם לילדים יותר להקשיב לנו – הם מרגישים שאנחנו איתם ולא נגדם. והלב שלהם יותר נפתח אלינו.

אפשר לעשות שיחה רגועה מחוץ לזמן המסך ולא ברגע עצמו- למשל להסביר בפשטות מה זה באמת עושה למוח ולעיניים. מה אנשים מפרסמים ביוטיוב וזה לא תמיד נכון או אמיתי ולא תמיד מותאם לילדים.

כשהדגש הוא שוב -אני שומר/ת עליך! ואוהב/ת אותך!ודואג/ת לך! ובגלל זה חשוב לי שלא תיהיה הרבה במסך. 

ולא כי ״אני לא מרשה …״

אפשר לפתח שיחה מלב אל לב-  לדבר על מה הוא אוהב לצפות, על הקושי שלו לכבות מסך או כמה הוא אוהב את התוכנית הזו…

ובגלל זה אנחנו נחליט ביחד על כמות זמן שיהיה נכון עבורו…

תראו ששיחה כזו בגובה העיניים גורמת להרבה יותר חיבור ושיתוף פעולה מאשר כעס, ביקורת או עונש. 

לפני שמכבים את המסך זה גם רגע חשוב-  אם לילד קשה להתנתק מהמסך, לפני שאומרים לו לכבות אפשר להצטרף אליו ולראות במה הוא צופה. ולהכין אותו שעוד מעט נכבה וניהיה ביחד. 

אף אחד לא אוהב שמכבים לו בפתאומיות את המסך- בעיקר זה קשה למח שמופרשים בו כמויות של דופמין.

מה קורה אחרי כיבוי המסך- יש ילדים שנראה אותם אולי עצבניים יותר, כדאי לנתב את זה לפעילות אחרת תנועתית יותר או נעימה יותר כדי לעזור למח להסתגל לכאן ועכשיו ולאזן את רמות הדופמין.

אפשר לתת בחירה כמו למשל ״אתה רוצה שנשחק ביחד בקלפים או שנכין ביחד פנקייק?״ תיהיו יצירתיים.

וממש חשוב! לרוב יש לנו נטיה לכבות מסך ולבקש מהילדים לעשות פעולה ״טכנית״. כמו להכנס למקלחת או לעשות שיעורים, או להתארגן למשהו.

כשמכבים מסך ישר לפעולה שאין בה מוטיבציה – יכולים לגרום להתנגדות. שהילד פתאום לא ירצה להתקלח או לעשות שיעורים. כי החוויה היא כאילו שהם אלה שלקחו לו את הזמן מסך. שבגללם הוא צריך לנתק את המסך.  

אז עדיף לא לעשות לכך קשר ישיר.

הילדים זקוקים לזמן קליל יותר בין המסך לפעולה הבאה. זה יכול להיות אפילו כמה דקות של חיבוק ושיחה איתנו.
תלוי כמובן בגיל ובמשך הצפייה. ולאחר מכן יוכלו לעבור לפעולה הבאה שאנחנו רוצים.

הבנה ואמפתיה- יותר מרגיע מאשר הסברים.. אם לילד קשה להתנתק מהמסך אפשר גם לנסות להבין אותו 

"אני יודעת שזה מבאס, גם לי קשה לעצור".

וכמובן נשים לב לעצמנו- האם הילדים רואים אותנו הרבה במסכים? מה הם סופגים מאיתנו? ואולי אנחנו צריכים עזרה להתנתק מהמסך ששואב את כולנו?

השורה התחתונה…

חשוב לא להפוך את המסך לאויב- זה לא אני נגדך ונגד המסך.

זה אני בעדך- ולכן אני שומרת עליך. ודואגת לך. כיף לי איתך ואני מעדיפה להיות איתך מאשר שתיהיה במסך. 

כשאנחנו משנים את השיח מ"הגבלה" ל"שמירה"-

 הילדים מקבלים מסר מחבר: אני כאן בשבילך, אני מבין אותך.

הם צריכים להיות ילדים – לשחק, לחוות, לנסות.

וזה התפקיד שלנו להוביל אותם. וללמד, באהבה. 

״ילד בן 5.5 שלא חסר לו כלום

מסבירים ומנסים לחנך את הילד לא להרביץ

ניסינו לדבר, ספרים, סרטונים ולכעוס עליו….

אני רוצה שהוא ידע לווסת את עצמו

במצב שבו הילד מציק/ מקניט/ מעצבן אותו

ושלא יגיב ישר בהרמת יד..״

אז למה זה לא עזר עד עכשיו ומה כן אפשר לעשות?

אז תהליך של ויסות רגשי 

זה באמת תהליך,

והוא בעיקר תלוי בנו, ההורים,

וגם במשתנים סביבתיים ופזיולוגיים.

אנחנו עובדים על זה בהדרכת הורים

אבל לא ממקום של ״לחנך״

אלא ממקום של 

קודם להבין את הילד-

למה הוא מגיב ישר באימפולסיביות?

האם יש חוסר רוגע פנימי?

האם הוא צריך משהו בפנים כדי להיות רגוע יותר…?

ואחד הדברים החשובים שנרצה לעבוד עליו הוא:

התגובות שלנו 

כשמישהו עושה לו משהו.

ולבדוק,

האם אנחנו מגוננים עליו?

האם הוא מרגיש שילדים אחרים עושים דברים נגדו?

הרי למה שילד יעלב כל כך או

יקח אישית כשילד מקניט אותו?

ילדים מפרשים את העולם דרך התגובות שלנו ההורים,

כך למשל,

כשאנחנו מגוננים עליו מפני אח שלו

שמציק לו ומקניט אותו

וואמרים לו כמה זה לא בסדר,

ככה הוא יפרש את זה.

שאח שלו עושה לו משהו לא בסדר ויקח את זה אישית.

כאנחנו ישר מתערבים ומגנים עליו

הוא יבין שיש לו ממה להעלב..

ואם ילד אמר לו בגינה ״לא רוצה לשחק איתך״

ואנחנו מגוננים עליו

ואומרים שזה לא יפה

ושלא יתייחס אליו,

הוא יפרש שהילד התכוון לפגוע בו.

ואם כשהוא מספר לי על דברים שקרו לו בגן

אני ישר מגוננת עליו או אומרת לו 

להחזיר בחזרה ושלא יסכים שידברו אליו ככה,

הוא יפרש את הסיטואציות האלה נגדו

ומכאן,

יפעל יותר באימפולסיביות ואגרסיביות.

המח שלנו עובד ככה:

• יש סיטואציה שקורית

• המח שלנו מפרש את הסיטואציה לפי הפרשנות האישית שלנו

• לפי הפרשנות עולה בנו רגש- של כעס או עלבון למשל

• ואז מגיעה התגובה…

אם פירשתי את המציאות כנגדי- כך אני אפעל.

גם אנחנו פועלים כך כמבוגרים

והדברים האלה מגיעים עוד מהילדות שלנו…

אבל זה כבר לנושא אחר.

אז איך אני יכולה לעבוד עם הילד שלי?(מבפנים)

דרך זה שאלמד אותו

לדון לכף זכות.

לא ממקום של להתעלם ממה שאמרו לו

אלא להקשיב לו קודם כל,

לשאול איך הרגיש בסיטואציה.

(אי אפשר להגיד לו לא לכעוס או לא להעלב 

כי זה רגש לגיטימי)

ואז כאן-

לדון לכף זכות:

שהצד השני לפעמים מחפש תשומת לב

או לפעמים קשה לו

או שלא לימדו אותו 

והוא לא יודע איך…

כאן הילד משנה את הפרשנות על הסביבה.

כשהוא לא ירגיש שעושים נגדו

הוא באופן טיבעי

לא יקח אישית!

ובמקום להגיד לו שאסור להרביץ וכמה זה לא בסדר

אני אשאל:

ומה אפשר לעשות בפעם הבאה?

ואם הוא לא יודע

אנסה לכוון אותו בהתאם לסיטואציה שחוזרת על עצמה.

הכלי הזה לא רק יתן לו רוגע פנימי

הוא גם יתן לו הסתכלות מטיבה לחיים

שקט נפשי

תקשורת טובה יותר 

וחוסן נפשי להתמודד במצבים חברתיים ורגשיים.

המון מתנות

מכלי אחד פשוט-

לדון לכף זכות:)