אבל כשמבינים מה הילד בעצם עובר – כל הגישה משתנה.

מה הילד בעצם חווה בגמילה?

עד עכשיו כל צורך גופני של הילד קרה בתוך החיתול – בלי שהוא ידע, בלי שהוא הרגיש, בלי שהוא היה צריך לעשות כלום.

פתאום אנחנו מבקשים ממנו להכיר את הגוף שלו מחדש. להרגיש מתי הצורך מגיע. לעצור מה שהוא עושה. ללכת למקום אחר. לשבת על משהו חדש ומוזר. ולהבין שזה מה שעושים עכשיו.

זה תהליך למידה אמיתי – שקורה בגוף ובמח בו-זמנית.

כשמבינים את זה – גם התגובות שלנו בתהליך משתנות.

הכנה לפני הכל

הדבר הראשון שאנחנו עושים – עוד לפני שמורידים חיתול – הוא מכינים את הילד.

לא הרצאה ארוכה. לא "מחר אתה כבר גדול." אלא הכנה רכה ואמיתית – שיודע מה הולך לקרות, שמכיר את הסיר, שמרגיש שאנחנו איתו בתהליך הזה ולא דוחפים אותו אליו.

ילד שמוכן – מגיב אחרת לגמרי מילד שנלקח בהפתעה.

בהדרגה, לא בבת אחת

גמילה מוצלחת לא קורה ביום אחד. וזה בסדר גמור.

מתחילים בבית – בסביבה מוכרת ורגועה, בלי לחץ של יציאות או מקומות חדשים. לתת לגוף שלו להכיר את התחושות בלי שכל העולם משתנה בבת אחת.

כל פעם שמרחיבים קצת – זה צעד. כל צעד שווה הכרה.

פחות תזכורות, יותר אמון

אחד הדברים שהכי מקשים על גמילה הוא ההזכרות החוזרות: "אתה צריך לעשות פיפי? בטוח שלא? לך לנסות."

זה לא עוזר. זה יוצר התנגדות.

ילד שמרגיש שדוחפים אותו – נסגר. ילד שמרגיש שסומכים עליו – מתחיל לסמוך על עצמו.

פחות הזכרות, פחות הסחות, יותר מרחב – הגוף שלו ידע לעשות את שלו.

התגובה הנכונה – והיא מה שקובעת

כשיש פספוסים – וזה יקרה, כי ככה גמילה עובדת – התגובה שלנו היא מה שקובעת איך ירגיש הילד לגבי כל התהליך.

במקום: "למה עשית פה?! אמרתי לך ללכת לסיר."

במקום: "עשית פיפי, בוא נחליף שיהיה לך נעים."

משפט אחד. ניטרלי. רגוע. בלי אשמה, בלי כעס, בלי דרמה.

כשאנחנו רגועים – הילד מבין שזה לא אסון. שהוא לא "נכשל." שזה פשוט חלק מהלמידה. וכך הוא ימשיך לנסות – בלי פחד ובלי לחץ.

לסיכום

גמילה מוצלחת לא קשורה למהירות. היא קשורה לתחושה שהילד עובר אותה – בטוח, מלווה, בלי שיפוט.

כשנותנים לו את זה – הגוף שלו עושה את שלו, בדיוק בזמן הנכון.

הפוסט גמילה מחיתולים – איך עושים את זה נכון בלי לחץ ובלי דמעות הופיע לראשונה ב-חן אלבז.

אחד הדברים שחזרו שוב ושוב היה שהוא הרגיש שכל הזמן עושים נגדו.

אם ילד נגע בו בטעות – הוא היה בטוח שזה בכוונה.
אם צחקו לידו – הוא היה בטוח שצוחקים עליו.
אם מישהו פגע בו בטעות – הוא לא הצליח לשחרר ולא הצליח שלא להחזיר.

לא משנה כמה הסבירו לו שזו הייתה טעות. החוויה שלו הייתה אחת: שעושים נגדו.

התחלנו לחפש.

לא ברמה של "מה לעשות כשהוא מגיב ככה" – אלא עמוק יותר. מאיפה זה מגיע? למה דווקא החוויה הזו?

וככל שהעמקנו, גילינו שגם לאמא יש תחושה מוכרת מאוד מהחיים שלה.

שעושים נגדה.
שהיא צריכה להילחם עם אנשים ועם מערכת כדי לקבל את מה שמגיע לה.
שגם כשהייתה ילדה – הרגישה שצוחקים עליה.

ואז המשכנו שכבה עמוקה עוד יותר פנימה.

וראינו שבשושלת המשפחתית היו חוויות של חוסר אונים. של אי-צדק. של זכויות שלא ניתנו. של תחושה שלא רואים אותם ולא מקשיבים להם – ולא הייתה להם שום דרך לשנות את זה.

ופתאום הכול התחבר.
הילד לא "סתם" הרגיש שכולם נגדו. הוא שיקף חוויה עמוקה שעברה מדור לדור.

מהי בכלל העברה בינדורית?

זו לא תיאוריה מופשטת. זו מציאות שאני רואה בעבודה שלי שוב ושוב.

חוויות שלא עובדו, רגשות שלא קיבלו מקום, פצעים שלא נרפאו – לא נעלמים. הם עוברים הלאה. לפעמים דרך הדפוסים שלמדנו מההורים שלנו. לפעמים דרך מה שספגנו ברחם. ולפעמים בדרכים שהמדע עדיין לומד להסביר.

וכשאנחנו רואות דפוס שחוזר שוב ושוב אצל הילד שלנו – שווה לעצור ולשאול: האם זה גם מוכר לי?

לא כדי להאשים את עצמנו. אלא כי לפעמים הילד שלנו הוא המראה שמראה לנו בדיוק מה מבקש ריפוי.

מה קורה בריפוי-על?

בשיטת ריפוי-על אנחנו לא נשארות רק בהתנהגות. אנחנו שואלות:

מאיפה זה הגיע?
למה דווקא ההתנהגות הזו?
איזו חוויה מבקשת ריפוי?

ועובדות עם תת-המודע ועם השכבות העמוקות שבהן נוצר הדפוס – לא רק מדברות עליו.

כשהתחלנו לשחרר את החוויות האלו, האמא הבינה שהיא לא חייבת להילחם כל הזמן כדי לקבל. שהיא ראויה גם בלי מאמץ. שדברים יכולים להגיע בקלות ובזרימה.

והרבה פעמים זה בדיוק מה שהילדים שלנו באים ללמד אותנו. לא רק מה הם צריכים – אלא גם מה אנחנו צריכות לרפא.

בסוף התהליך לא רק הילד משתחרר.

גם האמא משתחררת. וגם השושלת כולה עוברת תיקון.

כי לפעמים אנחנו בטוחות שזו האישיות שלנו. שככה אנחנו. אבל כשחוקרים לעומק מגלות שזו בכלל חוויה ישנה שעוברת מדור לדור. וכשהיא משתחררת – נפתח מרחב חדש של קלות, אמונה וזרימה.

זה אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בעבודה הזו.

הפוסט כשהילד שלך משקף מה שטרם נרפא בך הופיע לראשונה ב-חן אלבז.

אם המשפט הזה מוכר לך – המאמר הזה בשבילך.

כשילד לא מקשיב שוב ושוב, רוב ההורים מגיעים למסקנה אחת: צריך להיות יותר נחרצים. לכעוס יותר. לאיים יותר. להסביר יותר.

אבל מה אם הבעיה היא בכלל לא חוסר ציות?
מה אם הילד שלך פשוט לא יכול להקשיב כרגע – לא כי הוא לא רוצה?

למה הילד לא מקשיב – מה שרוב ההורים לא יודעים

לפי גישת הרוגע הפנימי, כשילד לא מקשיב שוב ושוב – זו לא בעיית ציות. זו לא חוצפה. וזה ממש לא "דווקא".

זה סימן שמשהו בפנים לא רגוע.

תחשבו על זה כך: כשאתם בעצמכם לחוצים מאוד, עייפים עד הגבול, או מוצפים – כמה קל לכם להקשיב להוראות?

לילדים זה בדיוק אותו דבר – רק שהם לא יודעים לומר "אני מוצף עכשיו." הם אומרים את זה בהתנהגות.

ילד שנמצא בחוסר רוגע פנימי – המערכת שלו פשוט תפוסה. הוא לא פנוי להקשיב. לא כי הוא לא רוצה לשתף פעולה, אלא כי אין לו כרגע את הפניות הפנימית לעשות את זה.

למה איומים ו"בכוח" לא עובדים – ואפילו עלולים להזיק

כשהילד לא מקשיב, הדחף הטבעי הוא לאיים: "אם לא תקשיב – אין טלוויזיה הערב." או פשוט לקחת את הדבר מהידיים שלו ולהגיד לו ללכת.

ואמנם – לפעמים זה עובד ברגע הזה. אבל מה קורה בפנים?

כשילד חווה איום או כפייה, המח שלו נכנס למצב חירום. הוא לא חושב – הוא מגיב. הוא כועס, נסגר, או נרתע. ומה שהוא לומד מהחוויה הזו הוא לא "אני צריך להקשיב כי זה נכון" – אלא "אני צריך לציית כדי לא לסבול."

זה הבדל עצום.

ציות מתוך פחד עובד לטווח הקצר – אבל מייצר ילד שלא מפנים את הדברים, שמחפש כל הזמן את גבולות האיום, ושהקשר שלו עם ההורה נבנה על חשש ולא על אמון.

כשהילד מרגיש שמכריחים אותו – חוסר הרוגע הפנימי שלו גדל, לא קטן.
אנחנו משיגים ציות ומאבדים קשר. וזה המחיר הגבוה מדי.

מה באמת קורה כשילד לא מקשיב

לפני שנרוץ לפתרון, כדאי לשאול: מה הילד שלי מנסה לומר לי?

כי כל התנהגות שחוזרת על עצמה – היא סימפטום. יש שורש. ובלי להבין את השורש, כל כלי יהיה פלסטר שיחזיק כמה ימים ואז יפול.

מה כן עוזר – לפי גישת הרוגע הפנימי

חיבור לפני בקשה
לפני שאתם מבקשים משהו – קחו שניה להתעניין במה שהוא עושה. "מה אתה בונה? וואו, איך עשית את זה?" זה לא רק "טריק" – זה יצירת חיבור אמיתי לפני שבאים עם הבקשה. אפשר לעשות את זה גם מרחוק, בלי להפסיק את המשחק שלו – שניה של עניין אמיתי עושה את כל ההבדל.

מעברים רכים
ילדים הם יצורים של הרגע. הם לא חיים בלוח זמנים כמונו, הם חיים בתוך הרגע שבו הם נמצאים. לכן מעברים בין פעילות לפעילות צריכים להיות רכים ולא ממשימה למשימה. במקום "עכשיו מפסיקים" – "עוד מעט הולכים." במקום "צא מהאמבטיה" – "כשנסיים את הפרק ניכנס להתקלח" – כי לפעמים אחרי זמן מסך הילד זקוק לזמן חיבור איתנו לפני שזזים הלאה. עוגן קונקרטי שהוא מבין ("תתגלש עוד פעמיים ואז הולכים") עובד הרבה יותר מדקות ושעות.

בחירה בין שתי אפשרויות
במקום הוראה ישירה שמעמידה את הילד מולנו – אפשר לתת לו תחושת שליטה קטנה: "אתה רוצה ללבוש את החולצה האדומה או הכחולה?" שתי האפשרויות מקובלות עלינו – אבל הילד מרגיש שהוא בחר. פחות מאבק, יותר שיתוף פעולה.

לתת לו מרווח להתנגד
כשילד מתנגד – הוא לא תמיד "מסרב לשתף פעולה". לפעמים הוא פשוט צריך רגע לעמוד על שלו. וזה בריא. אנחנו רוצים לגדל ילד שיודע מה הוא מרגיש ומה הוא צריך – לא ילד שמציית מיד מבלי לחשוב.

לכן כשיש התנגדות אחת – נתנו לה מרווח. לא נלחמים, לא מכריחים. מובילים אותו מתוך חיבור ובחירה, ומשם שיתוף הפעולה מגיע בצורה טבעית ורגועה.

אבל אם ההתנגדות היא קבועה, על כל דבר – זה כבר סימן שצריך להבין לעומק מה הילד צריך. כי ילד שנלחם על הכל – מאותת שמשהו בפנים לא רגוע, ושהמאבקים הם הדרך שלו להגיד לנו את זה.

לוותר על החזרות
כשחוזרים שוב ושוב – הילד לומד שהבקשה הראשונה לא רצינית. תגידו פעם אחת, בנחת, מתוך חיבור. וחכו.

לסיכום

ילד שלא מקשיב לא "שולח לנו מסר". הוא לא מנסה להתיש אותנו. הוא פשוט לא רגוע מספיק בפנים כדי להיות פנוי להקשיב.

ברגע שנבין מה גורם לחוסר הרוגע הפנימי שלו – ונתן לו מענה לצורך הזה – ההקשבה תגיע מעצמה. לא מתוך פחד. מתוך קשר.

אם אתם מרגישים שהלופ הזה חוזר אצלכם שוב ושוב, ואתם רוצים להבין לעומק מה הילד שלכם צריך – תוכנית הליווי "ממאבקים לחיבוקים" בנויה בדיוק בשביל זה.

הפוסט ילד שלא מקשיב – הסיבה האמיתית (ומה באמת עוזר) הופיע לראשונה ב-חן אלבז.

חן אלבז- בית ספר להדרכת הורים בגישת הרוגע הפנימי

המסכים הפכו לחלק מהחיים של כולנו. 

הם כאן כדי להישאר ולפעמים נדמה שהם שולטים בילדים שלנו.

אבל האמת היא שמה שקובע זה לא רק המסך עצמו, 

אלא איך אנחנו מתנהלים מול הילדים בנושא הזה.

אם יש לכם ילדים צעירים בגילאי 0-6 חשוב להבין שהמח מאוד סופג בשנים האלה, המסכים מאוד משפיעים על המח, ולכן יותר קשה להם להתנתק ממנו. כל עוד יש לכם את השליטה על זה ואתם יכולים להפחית שעות מסך, זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עבורם. אבל, במציאות שלנו הרבה פעמים המסך עוזר לנו כהורים, לכן מה שחשוב זה לשים לב לתכנים שהילד צופה, וכן לשים לב שהמסך הוא לא רק מה שמרגיע את הילד. כי יש ילדים שיכולים כל אחה״צ להיות במסך מבלי שנשים לב. גם אם זה קורה פה ושם לשים לב שזו לא מגמה.

ככל שילד מתבגר, השיח איתו משתנה, הוא גם יותר מבין ומתעקש על מה שחשוב לו, ומגיל מסויים הוא כבר מקבל טלפון נייד שצמוד אליו ולנו יש פחות שליטה. לכן מומלץ לדחות כמה שיותר את הרגע שלילד יש טלפון נייד.

אז מה לא עובד לנו עם הילדים – ואפילו יכול להזיק…

מרוב הקושי והרצון שלנו שהילדים יתנתקו מהמסכים

אנחנו לעיתים נוטים לפתרונות מהירים 

שנראים הגיוניים, אבל בפועל יכולים להחריף את הבעיה.

למשל,

• להשתמש במסכים כעונש או פרס להתנהגות טובה או פחות –  אלו דברים שיוצרים יוצרים אישיו סביב המסך ורצון גדול יותר להיות במסכים.  באופן כללי עדיף להמנע מעונשים, כי השיטה הזו אמנם מוכרת לנו מפעם אבל היום אנחנו יודעים את הנזק שזה עושה גם ברמה הרגשית וגם ברמת הקשר שלנו עם הילדים. 

• איומים וצעקות סביב כיבוי המסך- זה יוצר מאבקי כוח. וגם תחושה שאנחנו ההורים ממש נגד משהו שהילד שלנו מאוד אוהב. גם אם אנחנו מגיעים מכוונה טובה.

• טבלאות- באופן כללי שימוש בטבלאות היא שיטה מאוד טכנית ולא מחזיקה לטווח הארוך, ולרוב לא מותאמת למציאות כשיש שינויים וגמישות. אנחנו רוצים שהילד ירצה להקשיב ויבין עם הזמן ולא ממקום כי ככה החלטנו.

• לדבר על זה הנושא של המסכים כל הזמן – שיחות שהן אמנם הגיוניות אבל מרגישות כמו ביקורת, וגם לא פונות ללב של הילד אלא יותר לשכל שלו. וגם אנחנו יודעים הרבה דברים שהם לא טובים לנו ועדיין ממשיכים לעשות אותם. אנחנו רוצים ליצור יותר מוטיבציה פנימית, וגם הבנה שאנחנו לטובת הילד ולא נגדו.

• לדבר רק בשפה שלילית על המסכים – כמה שזה שטויות וגרוע. נכון שיש תכנים שאפשר להגיד עליהם שטויות, אבל חשוב לדעת איך להגיד את זה לילדים. כמובן בהתאם לגיל שלהם.

 

מה כן עובד יותר טוב עם ילדים?

יש המון כלים שאנחנו אוהבים בגישת הרוגע הפנימי, גישה שפותחה מתוך ניסיון עם אלפי ילדים ומאות שעות של תצפיות על ילדים ומחקרים.

בעיקר מה אנחנו רוצים לשים את הפוקוס עם ילדים על 

שיח שהוא חיובי

 כדי ליצור שיתוף פעולה מתוך רצון שיחזיק לטווח ארוך יותר. 

דבר ראשון והכי חשוב! 

זה המסר שאני רוצה להעביר.

כשהמסר שלנו הוא לא "אני מגביל אותך"
 אלא "אני שומר עליך ואוהב אותך" 

הכול משתנה.

מה אפשר לעשות בפועל?

אם הילד ממש לא מקשיב לכם בנושא המסך ומתקשה להתנתק ממנו יכול להיות שיש כבר אישיו סביב הנושא לכן כדאי בשבוע הקרוב ליצור יותר חיבור ושיח חיובי- תשבו ליד הילד כשהוא צופה במסך, תתעניינו, תצחקו, תשאלו. תבינו מה הוא רואה ומה מעניין אותו. אם יש תכנים פחות טובים אתם יכולים לתווך לו בצורה מלמדת כדי שבאמת יבין מה לא בסדר בזה, ולא ביקורתית כמו ״מזה השטויות האלה…״ 
החיבור הזה סביב המסך גורם לילדים יותר להקשיב לנו – הם מרגישים שאנחנו איתם ולא נגדם. והלב שלהם יותר נפתח אלינו.

אפשר לעשות שיחה רגועה מחוץ לזמן המסך ולא ברגע עצמו- למשל להסביר בפשטות מה זה באמת עושה למוח ולעיניים. מה אנשים מפרסמים ביוטיוב וזה לא תמיד נכון או אמיתי ולא תמיד מותאם לילדים.

כשהדגש הוא שוב -אני שומר/ת עליך! ואוהב/ת אותך!ודואג/ת לך! ובגלל זה חשוב לי שלא תיהיה הרבה במסך. 

ולא כי ״אני לא מרשה …״

 

אפשר לפתח שיחה מלב אל לב-  לדבר על מה הוא אוהב לצפות, על הקושי שלו לכבות מסך או כמה הוא אוהב את התוכנית הזו…

ובגלל זה אנחנו נחליט ביחד על כמות זמן שיהיה נכון עבורו…

תראו ששיחה כזו בגובה העיניים גורמת להרבה יותר חיבור ושיתוף פעולה מאשר כעס, ביקורת או עונש. 

 

לפני שמכבים את המסך זה גם רגע חשוב-  אם לילד קשה להתנתק מהמסך, לפני שאומרים לו לכבות אפשר להצטרף אליו ולראות במה הוא צופה. ולהכין אותו שעוד מעט נכבה וניהיה ביחד. 

אף אחד לא אוהב שמכבים לו בפתאומיות את המסך- בעיקר זה קשה למח שמופרשים בו כמויות של דופמין.

מה קורה אחרי כיבוי המסך- יש ילדים שנראה אותם אולי עצבניים יותר, כדאי לנתב את זה לפעילות אחרת תנועתית יותר או נעימה יותר כדי לעזור למח להסתגל לכאן ועכשיו ולאזן את רמות הדופמין.

אפשר לתת בחירה כמו למשל ״אתה רוצה שנשחק ביחד בקלפים או שנכין ביחד פנקייק?״ תיהיו יצירתיים.

וממש חשוב! לרוב יש לנו נטיה לכבות מסך ולבקש מהילדים לעשות פעולה ״טכנית״. כמו להכנס למקלחת או לעשות שיעורים, או להתארגן למשהו.

כשמכבים מסך ישר לפעולה שאין בה מוטיבציה – יכולים לגרום להתנגדות. שהילד פתאום לא ירצה להתקלח או לעשות שיעורים. כי החוויה היא כאילו שהם אלה שלקחו לו את הזמן מסך. שבגללם הוא צריך לנתק את המסך.  

אז עדיף לא לעשות לכך קשר ישיר.

הילדים זקוקים לזמן קליל יותר בין המסך לפעולה הבאה. זה יכול להיות אפילו כמה דקות של חיבוק ושיחה איתנו.
תלוי כמובן בגיל ובמשך הצפייה. ולאחר מכן יוכלו לעבור לפעולה הבאה שאנחנו רוצים.

הבנה ואמפתיה- יותר מרגיע מאשר הסברים.. אם לילד קשה להתנתק מהמסך אפשר גם לנסות להבין אותו 

"אני יודעת שזה מבאס, גם לי קשה לעצור".

וכמובן נשים לב לעצמנו- האם הילדים רואים אותנו הרבה במסכים? מה הם סופגים מאיתנו? ואולי אנחנו צריכים עזרה להתנתק מהמסך ששואב את כולנו?

השורה התחתונה…

חשוב לא להפוך את המסך לאויב- זה לא אני נגדך ונגד המסך.

זה אני בעדך- ולכן אני שומרת עליך. ודואגת לך. כיף לי איתך ואני מעדיפה להיות איתך מאשר שתיהיה במסך. 

כשאנחנו משנים את השיח מ"הגבלה" ל"שמירה"-

 הילדים מקבלים מסר מחבר: אני כאן בשבילך, אני מבין אותך.

הם צריכים להיות ילדים – לשחק, לחוות, לנסות.

וזה התפקיד שלנו להוביל אותם. וללמד, באהבה. 

הפוסט הילדים כל הזמן במסכים? הופיע לראשונה ב-חן אלבז.

הפוסט איך ללמד את הילד לשלוט בהתנהגות שלו? הופיע לראשונה ב-חן אלבז.

הפוסט מה לעשות כשהילד מתנהג לא יפה הופיע לראשונה ב-חן אלבז.

חן אלבז

הפוסט איך להתמודד כשהילד מרביץ? הופיע לראשונה ב-חן אלבז.

הפוסט מה לעשות כשהילד בוכה או מתבכיין כל הזמן? הופיע לראשונה ב-חן אלבז.

הפוסט איך להעלות ביטחון עצמי לילד שלי? הופיע לראשונה ב-חן אלבז.

הפוסט מה לעשות כשהילד מתחצף? הופיע לראשונה ב-חן אלבז.