איך להתמודד כשהילד מרביץ?

איך להתמודד עם ילד שמרביץ?

את המאמר הזה אתם חייבים לשמור.

 

אם ניסיתם להשתמש רק במנטרות כמו

״בבית שלנו לא מרביצים״

״אני לא מסכימה להרביץ״

״אם אתה מרביץ אז…״

״בוא תסביר לי למה אתה מרביץ״ 

ובכלל לכעוס, לאיים ולהעניש

 

כנראה שאתם מוצאים את זה פחות עובד.

או שההתנהגות ממשיכה או שמגיעה התנהגות אחרת במקומה.

 

כי מה הבעיה בכל המשפטים והפעולות הללו?

1. הן מתמקדות במה אסור לעשות

2. הן לא מלמדות את הילד איך כן להתמודד כשהוא כועס.

3. לא נותנות מענה לשורש האמיתי – למה הילד מרביץ ולמה קשה לו.

 

בתוכנית ההכשרה למדריכות הורים לומדים לעומק את הנושא, 

ובכלל על התנהגויות של ילדים–

גם להבין את השורש ואיזה כלים להתאים לילד ולהורים.

 

בגישה של הרוגע הפנימי אנחנו מבינים שכשהילד 

חווה חוסר רוגע פנימי הוא יבטא את זה בהתנהגות.

 

והמשפטים הכי נחמדים שנגיד לו בזמן שהוא מתנהג ככה

לא יפתרו את המצב

ומבלי להבין את שורש ההתנהגות

זה ישאיר אותנו בלופ נהדר…

 

כי ילד לא מתנהג סתם-

יש סיבה להתנהגות שלו וצריך להבין אותה כדי לפתור אותה.

 במיוחד התנהגות שחוזרת על עצמה. 

 

אז קודם כל להבין מזה התהליך הזה שילד מרביץ-

 כי זה תהליך למידה רגשי והתפתחותי שקורה במח 

שכרגע בא לידי ביטוי בגוף הפיזי.

 

ברוב המקרים נראה את זה מגיע מתוך תסכול או כעס

 אבל יש עוד הרבה סיבות מתחת להתנהגות של ילדים

ובמיוחד לילד שמרביץ.

 

אז כן יש הבדל בין ילד שעושה את זה מתוך כעס

או מתוך תשומת לב (כלומר נראה שהוא מרביץ ״סתם״ כאילו ומחייך)

 

אם אנחנו מבינים שמדובר בתשומת לב – שזה החלק הקל- 

ניתן מענה לצורך הזה גם בשגרה.

ובסיטואציה עצמה נגיד איך כן לעשות זאת

כמו למשל ״אתה רוצה שאתייחס אליך/ שאח שלך יתייחס אליך?״

 אתה יכול להגיד לי אמא תתייחסי אליי:)״ או ״אתה יכול להגיד לו תשחק איתי״

 

והכי חשוב זה כמה שפחות פוקוס על ההתנהגות הזו כדי שזה יחלוף באופן טבעי.

 

אבל מה לעשות כשהילד מרביץ מתוך כעס? 

פה אנחנו נכנסים קצת יותר לעומק כי נרצה להבין:

1. בן כמה הילד
2. מתי זה התחיל
3. מה ניסינו לעשות
4. מה קורה שניה לפני שהוא מרביץ, כלומר מה הוביל אותו לכעוס- משהו שיכולנו לפעמים למנוע אם היינו פועלים אחרת או מגיבים אחרת שניה לפני שהכעס הגיע.
5. מתי זה בדרך כלל קורה ומול מי- מול האחים, מול ילדים, מולנו?
6. האם זה קורה רק בבית או גם בגן וגם איך מתמודדים עם זה בגן.

 

כשאני מבינה את המכלול של הדברים, ומה באמת מוביל לזה, אני מבינה 

שהילד שלי לא באמת היה רוצה להרביץ,

הוא לא רוצה להכאיב.

הוא לא מצליח להבין שזה כואב.

הוא לא מצליח להחזיק 2 רגשות בו זמנית והאזור במח של ההיגיון- מושבת.

הוא לא מצליח לחשוב בהיגיון באותו רגע של הכעס.

 

לכן אנחנו חייבים להיות חכמים ולא צודקים.

חייבים להישאר כמה שיותר רגועים כשזה קורה –

ולא לקחת אישית.

 

לפי הדיוקים מה הילד חווה באמת- נוכל להתאים את הכלים. 

כי יש ילדים שיאפשרו לחבק ולהרגיע,

ויש ילדים שיותר ישתוללו ויכעסו.

 

יש ילדים שחווים חוסר רוגע פנימי ועוברים מאפס למאה בשניה–

ואז נרצה לעבור יותר על הרוגע הפנימי שלהם בשגרה

 ולא רק לכבות שריפות בכל פעם זה מגיע (במצב כזה צריך הדרכת הורים)

 

יש ילדים שניתן להם אמפתיה– 

לדוגמא ״אתה כועס כי הוא לקח את המשחק? אתה צודק, אז מה נעשה?״

אתה כועס כי אתה מאוד רוצה שוקולד?״
אתה צודק. הלוואי והיינו יכולים לאכול שוקולד כל היום.. ״

 

ואלטרנטיבה– מה כן אפשר במקום מה שרצה. למשל:

אתה יכול לאכול תפוח או ענבים, מה אתה בוחר?

 

ויש ילדים שרק צריכים זמן–

לפחות 10 דקות עד שהזעם יעבור. 

כי הכעס עכשיו לא קשור לשום דבר וזה סימפטום

 ואין עם מי לדבר בכלל.

אם זה ממשיך הרבה זמן ובתדירות גבוהה אז זה מראה 

שהילד בחוסר רוגע פנימי וכאן צריך הדרכת הורים.

 

וברגע כזה קשה מה שנותר לנו זה להחזיק בראש-

שהילד לא נגדי, ולא נגד אף אחד.

עוד מעט הוא ירגע,

 

הרבה אחרי שירגע נוכל לדבר ולהבין מה היה לו קשה 

ומה נעשה בפעם הבאה כשהוא יכעס בסיטואציה דומה…

 

אבל כשהוא רגוע 

ולא בזמן שהוא מרביץ וכועס

והמח לא פנוי לכלום.

 

אי אפשר ללמד ילד בזמן הכעס.

 

שתבינו שבסיטואציה עצמה 

שבה אנחנו ממש בתסכול וגם הילד

זה רגע ממש לא פשוט ל2 הצדדים

שבו כל המטרה שלנו זה

רק לא להחמיר את המצב. כי בקלות אפשר ליפול בזה.

להפחית במלל, להפחית בתגובתיות.

 

אם הוא מרביץ לי פיזית ולא מרפה- 

אני יכולה להתרחק מעט,או לנסות לעצור את המכות אבל לא בכוחניות.

 

כן נכון אנחנו נחטוף קצת ועדיף שזה יקרה עלינו בבית ולא בחוץ,

כי בחוץ אין לנו שליטה על איך יגיבו ויתמודדו עם הקושי שלו.  

 

אבל חשוב להיות במרחב שלו- לא להתרחק ולהתעלם.

הוא זקוק לי ברגע הזה. 

 

זה לא פשוט כי אנחנו אמורים לשמור על קור רוח בזמן שיש סערה שמשתוללת,

ומה שיעזור לנו להחזיק בראש: ״עוד מעט הצונאמי ירגע והקשר ביננו לא יפגע״

ולסיכום,

ילד שמרביץ זה ילד שזקוק לעזרה.

 

בשנים הראשונות שהן סופר משמעותיות להתפתחות שלהם– 

הם משתמשים בידיים, לומדים לוווסת רגשות, 

לומדים על העולם דרך חוויות יומיומיות.

אנחנו כאן כדי לתמוך בהם בתהליך הזה- 

גם אם הוא יקח קצת זמן.

 

כי ילד שמרביץ לא מפסיק ביום אחד- 

אבל ככל שנעזור לו זה יפחת וירגע. 

ככה הילד ידע להתמודד וגם נשמור על הביטחון העצמי שלו

ונחזק את הקשר ביננו

כי תמיד ניהיה לו חוף מבטחים גם ברגעים הקשים שלו

מבלי להשתמש בכעסים ועונשים. 

וזה שווה- עולם

מסכימים??

 

  

נ.ב

אם מושך אותך ללמוד עוד על התנהגויות של ילדים לעומק

לקבל כלים להורות שלך וגם לעסוק במקצוע מספק, 

משמעותי ומבוקש,

אבל ללמוד גישה שמבינה ילדים באמת- 

גישת הרוגע הפנימי היא גישה יחודית מסוגה המשלבת כלים

מהגישה ההיקשרותית, תקשורת מקרבת, הגישה המונטסורית, נומרולוגיה, הפרעת קשב 

ותת מודע של ילדים.

(כן אשתף אתכם שיש ילדים שמרביצים בכלל מחוויה רגשית שהיתה בזמן שהיו ברחם והאמא חוותה כעסים ותסכול מאוד גדול- ובמקרה כזה חייב עוד יותר לטפל בשורש כי ההתנהגות לא פרופורציונאלית או שהילד נולד בחוסר רוגע או שזה התחיל בפתאומיות קיצונית)

 

הנה כמה שיתופים מהלב של בוגרות קורס הכשרת מדריכות הורים 

שמשתפות על התהליך המרגש שקרה להן בבית

ועל הסיפוק הגדול לעזור למשפחות להנות מבית שליו ורגוע.

הרשמי מכאן לקבלת פרטים נוספים לתוכנית הכשרה