הילדים כל הזמן במסכים?

המסכים הפכו לחלק מהחיים של כולנו. 

הם כאן כדי להישאר ולפעמים נדמה שהם שולטים בילדים שלנו.

אבל האמת היא שמה שקובע זה לא רק המסך עצמו, 

אלא איך אנחנו מתנהלים מול הילדים בנושא הזה.

אם יש לכם ילדים צעירים בגילאי 0-6 חשוב להבין שהמח מאוד סופג בשנים האלה, המסכים מאוד משפיעים על המח, ולכן יותר קשה להם להתנתק ממנו. כל עוד יש לכם את השליטה על זה ואתם יכולים להפחית שעות מסך, זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עבורם. אבל, במציאות שלנו הרבה פעמים המסך עוזר לנו כהורים, לכן מה שחשוב זה לשים לב לתכנים שהילד צופה, וכן לשים לב שהמסך הוא לא רק מה שמרגיע את הילד. כי יש ילדים שיכולים כל אחה״צ להיות במסך מבלי שנשים לב. גם אם זה קורה פה ושם לשים לב שזו לא מגמה.

ככל שילד מתבגר, השיח איתו משתנה, הוא גם יותר מבין ומתעקש על מה שחשוב לו, ומגיל מסויים הוא כבר מקבל טלפון נייד שצמוד אליו ולנו יש פחות שליטה. לכן מומלץ לדחות כמה שיותר את הרגע שלילד יש טלפון נייד.

אז מה לא עובד לנו עם הילדים – ואפילו יכול להזיק…

מרוב הקושי והרצון שלנו שהילדים יתנתקו מהמסכים

אנחנו לעיתים נוטים לפתרונות מהירים 

שנראים הגיוניים, אבל בפועל יכולים להחריף את הבעיה.

למשל,

• להשתמש במסכים כעונש או פרס להתנהגות טובה או פחות –  אלו דברים שיוצרים יוצרים אישיו סביב המסך ורצון גדול יותר להיות במסכים.  באופן כללי עדיף להמנע מעונשים, כי השיטה הזו אמנם מוכרת לנו מפעם אבל היום אנחנו יודעים את הנזק שזה עושה גם ברמה הרגשית וגם ברמת הקשר שלנו עם הילדים. 

• איומים וצעקות סביב כיבוי המסך- זה יוצר מאבקי כוח. וגם תחושה שאנחנו ההורים ממש נגד משהו שהילד שלנו מאוד אוהב. גם אם אנחנו מגיעים מכוונה טובה.

• טבלאות- באופן כללי שימוש בטבלאות היא שיטה מאוד טכנית ולא מחזיקה לטווח הארוך, ולרוב לא מותאמת למציאות כשיש שינויים וגמישות. אנחנו רוצים שהילד ירצה להקשיב ויבין עם הזמן ולא ממקום כי ככה החלטנו.

• לדבר על זה הנושא של המסכים כל הזמן – שיחות שהן אמנם הגיוניות אבל מרגישות כמו ביקורת, וגם לא פונות ללב של הילד אלא יותר לשכל שלו. וגם אנחנו יודעים הרבה דברים שהם לא טובים לנו ועדיין ממשיכים לעשות אותם. אנחנו רוצים ליצור יותר מוטיבציה פנימית, וגם הבנה שאנחנו לטובת הילד ולא נגדו.

• לדבר רק בשפה שלילית על המסכים – כמה שזה שטויות וגרוע. נכון שיש תכנים שאפשר להגיד עליהם שטויות, אבל חשוב לדעת איך להגיד את זה לילדים. כמובן בהתאם לגיל שלהם.

מה כן עובד יותר טוב עם ילדים?

יש המון כלים שאנחנו אוהבים בגישת הרוגע הפנימי, גישה שפותחה מתוך ניסיון עם אלפי ילדים ומאות שעות של תצפיות על ילדים ומחקרים.

בעיקר מה אנחנו רוצים לשים את הפוקוס עם ילדים על 

שיח שהוא חיובי

 כדי ליצור שיתוף פעולה מתוך רצון שיחזיק לטווח ארוך יותר. 

דבר ראשון והכי חשוב! 

זה המסר שאני רוצה להעביר.

כשהמסר שלנו הוא לא "אני מגביל אותך"
 אלא "אני שומר עליך ואוהב אותך" 

הכול משתנה.

מה אפשר לעשות בפועל?

✔אם הילד ממש לא מקשיב לכם בנושא המסך ומתקשה להתנתק ממנו יכול להיות שיש כבר אישיו סביב הנושא לכן כדאי בשבוע הקרוב ליצור יותר חיבור ושיח חיובי- תשבו ליד הילד כשהוא צופה במסך, תתעניינו, תצחקו, תשאלו. תבינו מה הוא רואה ומה מעניין אותו. אם יש תכנים פחות טובים אתם יכולים לתווך לו בצורה מלמדת כדי שבאמת יבין מה לא בסדר בזה, ולא ביקורתית כמו ״מזה השטויות האלה…״ 
החיבור הזה סביב המסך גורם לילדים יותר להקשיב לנו – הם מרגישים שאנחנו איתם ולא נגדם. והלב שלהם יותר נפתח אלינו.

✔ אפשר לעשות שיחה רגועה מחוץ לזמן המסך ולא ברגע עצמו- למשל להסביר בפשטות מה זה באמת עושה למוח ולעיניים. מה אנשים מפרסמים ביוטיוב וזה לא תמיד נכון או אמיתי ולא תמיד מותאם לילדים.

כשהדגש הוא שוב -אני שומר/ת עליך! ואוהב/ת אותך!ודואג/ת לך! ובגלל זה חשוב לי שלא תיהיה הרבה במסך. 

ולא כי ״אני לא מרשה …״

 

אפשר לפתח שיחה מלב אל לב-  לדבר על מה הוא אוהב לצפות, על הקושי שלו לכבות מסך או כמה הוא אוהב את התוכנית הזו…

ובגלל זה אנחנו נחליט ביחד על כמות זמן שיהיה נכון עבורו…

תראו ששיחה כזו בגובה העיניים גורמת להרבה יותר חיבור ושיתוף פעולה מאשר כעס, ביקורת או עונש. 

 

✔ לפני שמכבים את המסך זה גם רגע חשוב-  אם לילד קשה להתנתק מהמסך, לפני שאומרים לו לכבות אפשר להצטרף אליו ולראות במה הוא צופה. ולהכין אותו שעוד מעט נכבה וניהיה ביחד. 

אף אחד לא אוהב שמכבים לו בפתאומיות את המסך- בעיקר זה קשה למח שמופרשים בו כמויות של דופמין.

✔ מה קורה אחרי כיבוי המסך- יש ילדים שנראה אותם אולי עצבניים יותר, כדאי לנתב את זה לפעילות אחרת תנועתית יותר או נעימה יותר כדי לעזור למח להסתגל לכאן ועכשיו ולאזן את רמות הדופמין.

אפשר לתת בחירה כמו למשל ״אתה רוצה שנשחק ביחד בקלפים או שנכין ביחד פנקייק?״ תיהיו יצירתיים.

✔ וממש חשוב! לרוב יש לנו נטיה לכבות מסך ולבקש מהילדים לעשות פעולה ״טכנית״. כמו להכנס למקלחת או לעשות שיעורים, או להתארגן למשהו.

כשמכבים מסך ישר לפעולה שאין בה מוטיבציה – יכולים לגרום להתנגדות. שהילד פתאום לא ירצה להתקלח או לעשות שיעורים. כי החוויה היא כאילו שהם אלה שלקחו לו את הזמן מסך. שבגללם הוא צריך לנתק את המסך.  

אז עדיף לא לעשות לכך קשר ישיר.

הילדים זקוקים לזמן קליל יותר בין המסך לפעולה הבאה. זה יכול להיות אפילו כמה דקות של חיבוק ושיחה איתנו.
תלוי כמובן בגיל ובמשך הצפייה. ולאחר מכן יוכלו לעבור לפעולה הבאה שאנחנו רוצים.

✔ הבנה ואמפתיה- יותר מרגיע מאשר הסברים.. אם לילד קשה להתנתק מהמסך אפשר גם לנסות להבין אותו 

"אני יודעת שזה מבאס, גם לי קשה לעצור".

✔ וכמובן נשים לב לעצמנו- האם הילדים רואים אותנו הרבה במסכים? מה הם סופגים מאיתנו? ואולי אנחנו צריכים עזרה להתנתק מהמסך ששואב את כולנו?

השורה התחתונה…

חשוב לא להפוך את המסך לאויב- זה לא אני נגדך ונגד המסך.

זה אני בעדך- ולכן אני שומרת עליך. ודואגת לך. כיף לי איתך ואני מעדיפה להיות איתך מאשר שתיהיה במסך. 

כשאנחנו משנים את השיח מ"הגבלה" ל"שמירה"-

 הילדים מקבלים מסר מחבר: אני כאן בשבילך, אני מבין אותך.

הם צריכים להיות ילדים – לשחק, לחוות, לנסות.

וזה התפקיד שלנו להוביל אותם. וללמד, באהבה.