אז בבוקר הייתי כמעט כל יום מאחרת לעבודה, ואחרי הצהריים? הניגון חוזר.

שוב פעם צרחות, בכי, חוסר הקשבה…

משתטח על הרצפה ובוכה, עד שכבר אני מרגישה לא בנוח עם השכנים.

בושות.

והארוחת ערב מה איתה? אז כמו שאתם כבר מתחילים להבין..
הוא לא רוצה לאכול,
הוא לא רוצה להתקלח,
הוא לא רוצה להתלבש.

לא רוצה שום דבר שאני מציעה,
ולא משנה מה הגישה שאני באה איתה
הכל כל כך קשה.

אמרו לי
תנסי לכעוס,
תנסי איומים,
תנסי עונשים,
תנסי פרסים,
תנסי ממתקים.

אפילו איזה פעם אחת נכחתי בהרצאה שהמרצה שם אמרה..
״תתנו לו לבחור שהוא יכול לעשות את זה בכיף או בכח״

כמובן שלא הייתי מוכנה לעשות את זה, והרגע היחיד ביום שהייתי מחכה לו.. היה בערב. הילד נרדם, כל הבית שקט.

ואני?
יושבת גמורה בסלון כשכל הגוף מותש.