מה כן אפשר לעשות במקום? איך אפשר להסביר לילד שככה לא מתנהגים? איך מחנכים בלי עונשים?
לימדו אותנו שהורה חייב לחנך, וילד חייב להיות מחונך וממושמע.
רק שעונשים- לא באמת גורמים לילדים שלנו להקשיב לנו – אם הם יקשיבו זה מתוך פחד ולא כי הם באמת רוצים. אז השגנו את המטרה של חינוך "וכבוד" אבל לא מהצד הנכון.
אז קודם נרצה להתחיל בבסיס:
שילד לא עושה שום דבר נגדנו. הוא לא רוצה להיות במאבק איתנו. גם ילד שמתחצף, מרביץ, מקלל, מורד, לא מקשיב, נראה כמו ילד חוצפן וחסר גבולות.
אבל, זה בעצם ילד שזועק לעזרה או מבקש אהבה.
ילדים רוצים להרגיש אהובים על ידי ההורים וזה הבסיס להכל. אבל אהבה שנמדדת גם ברגעים הקשים ולא רק ברגעים שהילד מתנהג יפה. ברגעים שהילד כועס ומתוסכל וברגעים האלה שהוא לא מקשיב לנו.
כי ילד לא מתנגד להקשיב לנו- הוא פשוט רוצה *להקשיב לעצמו*, וזה שלב מאוד חשוב בהתפתחות שלו. "הקשבה לעצמי".
וכשלא מאפשרים לו להקשיב לעצמו אז הוא לא יהיה פנוי להקשיב לנו.
זה ממש כמו ביצה ותרנגולת.
ולכן לפני שנרצה שילד יקשיב לנו– ממש כמו שאני מלמדת בתוכנית ליווי להורים
אנחנו חייבים להקשיב לו – להבין מה הצורך הפנימי שלו- ודרך מענה לצורך נוכל להביא אותו
להיות *פנוי* להקשבה.
ועד שלא נעשה את זה
זה יהיה כמו לרוץ במקום, זה יהיה כמו לשים פלסטר קטן על חור גדול בצינור של מים שעומד להתפוצץ.
מבינים מה הוא מנסה להגיד לנו באמצעות ההתנהגות שלו.
ובשביל זה אנחנו צריכים לעבור את החלק הקשה של – להוריד מגננות וחומות, גם אצלנו וגם אצלו.
להוריד מגננות זה להבין שאנחנו לא במלחמה, אנחנו לא במאבק. שילד לא חייב להקשיב לאף אחד, גם לא לנו, הוא חייב להקשיב לעצמו ומתוך כך הוא *ירצה* להקשיב לנו.
ילד ש"לא סופר" מרגיש שלא סופרים אותו.
ילד שנאבק זה ילד שנאבקים איתו ומתעקשים ומכריחים אותו "כי חייב".
ילד שמרביץ, מתחצף או מקלל לרוב כועס ומתוסכל וככה הוא מבטא זאת.
העניין הוא,
שלהבין את הצורך של ילדים – זה משהו עמוק ורחב יותר. אנחנו לומדים את זה לעומק בתוכנית הליווי להורים.
זה מבקש מאיתנו
להיכנס ללב שלהם, לראש שלהם, לנעליים שלהם. זה אפילו להיזכר רגע בעצמנו כילדים ומה הרגשנו שם.
זה להבין מה קשה להם
זה לשחרר ציפייה
לשחרר את ההסברים, ההטפות והביקורת
זה לשים פרשנות חדשה – חיובית- על ההתנהגות שלהם
זה להיות נוכחים, פשוט נוכחים
זה לקבל את *כל* הרגשות שלהם
זה לקבל אותם כפי שהם
גם כשהם חוקרים, מנסים. וטועים.
זה לדבר איתם כשהם רגועים וללמד את עצמנו גם איפוק וסבלנות שלא הכל חייב להיפתר כאן ועכשיו.
כי חינוך זה לא אומר לפתור הכל כאן ועכשיו.
חינוך זה אומר ללמד את הילד שלי איך להתנהל בעולם,
זה לתת לו כלים להתמודד במצבים שהוא עדיין לא יודע איך כי עד עכשיו אמרו לו מה *לא* לעשות וכעסו עליו מבלי להבין למה הוא באמת מתנהג ככה.
זה לתת לו ביטחון גם כשאני אומרת לא – לא מתוך *שליטה* עליו אלא מתוך *שמירה* עליו.
זה לתת לו בחירה כך או כך, זה לתת אלטרנטיבה, זה להגיד מה *כן* ואיך כן.
זה להבין אותו שמה שהוא מרגיש עכשיו זה לגיטימי,
מבלי לכעוס שזה מה שהוא מרגיש.
זה להצטרף אליו כשהוא שמח וגם כשהוא עצוב.
זה להכניס כיף ומשחק ל"משימות" שלנו.
זה ליצור חיבור ולהתעניין במה שהם עושים.
זה לחשוב מחוץ לקופסה.
ולפתוח את הלב, הרגש, לשחרר שליטה.
להתפתח ביחד ולחוד, להוות משענת ועוגן ברגעים הטובים והפחות טובים.
כי "אני כאן בשבילך לא משנה מה קורה" – זה לא רק סיסמה. אני כאן בשבילך באמת. ולא רק כשאתה ילד טוב.
אני כאן כדי להקשיב לך מה הרגשת כשהתנהגת ככה וגם להבין אותך. בלי שיפוטיות.
אני כאן כדי להראות לך גם את הצד השני,
ולחשוב על פתרונות לפעם הבאה.
אני פשוט כאן. מאפשרת לך לגדול ולגלות את עצמך, את הייחודיות שלך ואת המתנות שיש לך להביא לעולם.
אנו עושים שימוש בקובצי Cookie כדי להבטיח תפקוד תקין של האתר, לשפר את חוויית המשתמש, להתאים עבורך תכנים ופרסומות, לספק כלים אינטראקטיביים במדיה החברתית ולבצע ניתוח של תנועת הגולשים באתר. כמו כן, ייתכן שנשתף מידע מסוים אודות השימוש שלך באתר עם שותפי מדיה חברתית, פרסום וניתוח סטטיסטי. למידע נוסף ניתן לעיין ב־ מדיניות העוגיות שלנו.