שאלה ששאלה אותי אחת העוקבות באינסטגרם וכך היא כתבה לי:

״הילד בן 3, אני אומרת לו תשמור על השקט, והוא אומר לי תיהי את בשקט. כל דבר שאבקש או אגיד לו הוא יסרב או יעשה ההפך- ממש בכוונה מסתכל לי לתוך העיניים עם חיוך על הפנים״

אם קוראים שוב את החוויה שהאמא מתארת – הילד לא רק ״מתחצף״ הוא גם לא מקשיב ועושה ההפך. מוכר לכם?

 

אז בואו נדבר על התחצפות –

1. התחצפות זו פרשנות שלנו למשהו שהילד עושה.
2. התחצפות זו פרשנות שלנו מתוך החוויות האישיות שלנו- יש הורה שיחווה מילה מסויימת שהתחצפות ויש הורה אחר שלא.
3. התחצפות זו הדרך של הילד להגיד לי משהו– גם אם זה קשה לי לשמוע. 
4. ילד לא באמת רוצה להתחצף- אין בו את המנגנון של להתחצף או לעשות משהו נגדנו, או לרעתנו. 
5. זה נוגע בנו כי זה מרגיש לנו שהוא לא מכבד ולא מקשיב לנו וזה פשוט כדור שלג. 

אנחנו מבקשים משהו- הילד לא מקשיב- מתנהג או אומר את זה

(כי ככה ילדים מתקשרים אלא אם למדנו איך להבין את המניעים האמיתיים שלהם ואז יותר קל לנו לפרש את ההתנהגות שלהם בצורה חיובית)

 

ואז מה שקורה- אנחנו מעירים על ההתנהגות החצופה שלו שמובילה לעוד התנהגויות ועוד התחצפויות.

 

ילד יכול לדבר אלינו בצורה כזו או אחרת 

״את אמא חוצפנית״

״את לא מחליטה עליי״

את אמא רעה״

״לא רוצה להקשיב לך״

או פשוט לא להקשיב ולעשות ההפך ועוד שלל מילים, או קללות או גינויים ששמע פה ושם. 

 

אז מה אני באה להגיד בעצם?

שהתחצפות שבאה מתוך התנגדות, כעס, התרסה, תשומת לב

היא לא באמת התחצפות

היא צורך של הילד להביע משהו – את הכעס שלו, הרצון הנגדי שלו, הבחירה שלו, את הביטוי שלו, רצון לתשומת לב, ככל שתיהיה.

 

ולכן מה שנעשה זה נסתכל מעבר להתנהגות ולשורש שמוביל לזה-

מה בתגובות שלי גורם לו להתנהג ולדבר כך?

יכול להיות שהוא מרגיש שרק מחליטים וקובעים לו- אל תעשה, אל תיגע, די, מספיק, אבל למה, תיהיה בשקט, אי אפשר עכשיו, אני לא מסכימה וכו׳

 

כשכל זה מעורר רצון נגדי – והילד יבטא את עצמו והרצונות שלו בהתנגדויות. 

 

ומה אנחנו רואים? התחצפות. התנהגות.

 

אז מה בפועל אפשר לעשות כדי לרכך את זה? תרשמו:

יותר אלטרנטיבות ויותר בחירות בשגרה ובשוטף, לדוגמא:

 במקום ״תיהיה בשקט״- בואו נלחש ביחד או בוא נעשה משהו אחר. 

במקום ״לא לגעת״- זה ממש מעניין אותך? בוא תראה מה עושים עם זה או אלטרנטיבה אחרת. 

 

אם הוא כועס ומתוך כך מתחצף אז אנחנו בעצם רוצים לפנות למה שהוא מרגיש (כעס או תסכול על משהו) ופחות להבהל מהמילים.

 

ממש תדמיינו כמו מבוגר שכועס ומתחיל לאבד את זה ולקלל- זה קורה, נכון? והמטרה שלנו היא לעזור לילד לווסת את הרגשות שלו כבר מגיל צעיר כדי שלא ימשיך איתו לבגרותו.

 

 

בנוסף יעזור:

לא לקחת את זה אישית,

לא להבהל מההתנהגות של הילד,

להמנע מתגובות אישיות כמו- ״אין בעיה גם אני לא אקשיב לך״ ״אתה מתחצף אליי״

ולהמנע מעונשים והשלכות למעשים כי אלו מחמירים את המצב. 

 

מדריכות הורים בגישת הרוגע הפנימי עוזרות להורה להבין את ההתנהגות מהשורש וגם נותנות להורים כלים פרקטיים מה להגיד ומה לעשות בתכלס.

 

ובסופו של דבר, המשפטים הקטנים הם אלו שעושים את ההבדל עם ילדים.